
מי אני
פעם, עד לפני כ-15 שנה, זה היה די פשוט עבורי לספר מי אני. לכל מי שרק ביקש. הייתי מגדירה את עצמי באמצעות כל מה שאי פעם עשיתי והצליח לי. התארים. תחנות הקריירה. השתקפותי כאמא וכבת זוג. כל מה שמרכיב רזומה סביר. אה, כמובן בניכוי כל מה שאי פעם ניסיתי וכשלתי בו. או דברים שבכלל לא ניסיתי כי לא העזתי. ותמיד ארוזה בתוך משוואה עם נעלם אחד גדול ומבטיח של כל מה שקיוויתי שיום אחד, בטוח, רק לא היום, אמצא את הכוח לממש.
ויום אחד קפצתי מהרכבת.
טוב, לא ביום אחד. וגם לא כל כך קפצתי. אפשר לומר שיותר נפלתי. וגם אחרי שהרכבת התחילה להאט. שלא לומר עצרה ופתחה את כל הדלתות והבחור שמנקה אחרי הנוסעים ממש צרח עלי שארד כבר. זו היתה. הרכבת הפנימית שלי. כבר הרבה זמן שהיא צפרה לי שאני על המסלול הלא נכון, רק שאני חשבתי שהיא ירדה מהפסים.
כשאדם יורד מהרכבת בתחנה זרה, הוא קודם כל מסתכל על הרכבת שממשיכה בלעדיו.
הרכבת שהמשיכה בלעדיי לקחה איתה דברים שפעם הגדירו אותי וקשה היה לדמיין את חיי בלעדיהם. היא לקחה איתה מעמד חברתי. ביטחון כלכלי. מסגרת מוגדרת. נשארתי על הרציף עם מזוודה מרופטת שמכילה מעט קורות חיים מחיים קודמים, כמה זוגות תחתונים והרבה כובעים ישנים.
מהר מאוד גיליתי שבמקום החדש דברים אחרים נחשבים.
לדעת מי אני. כמה פשוט, ככה מציק. כי לדעת מי אני זה ההיפך מלהביא את התחפושת של ההיא עם התואר השני במנהל עסקים והניסיון בפיתוח מנהלים.
לדעת מי אני זה להבין את זה קודם כל בכנות עם עצמי. ולדעת איזה ערך אני יכולה לתת מהמקום הזה. וגם מה אני לא יודעת. ומה הייחוד שלי. וזה גם להתמודד עם ביקורת. עצמית קודם כל. ולהסתכל לה בשחור של העיניים ולהודות שהכול נכון ועדיין.. זו אני.
שמי נורית נחום הורביץ ואני מאמנת לעצמיות בקריירה ובעסק.
להגדיר את עצמי פנימה
אימון לעצמיות הוא בעיניי מה שמקנה את המיומנויות הכי חשובות שנדרשות לניהול קריירה בעולם החדש. זה קודם כל ההקשבה. בתוך כל השאון וההמולה של הרציף, היכולת לשמוע את הקול העדין של ניקוב הכרטיסייה הפרטית שלי כשאני ניגשת לעשייה.
לדעת להגדיר לעצמי בכל שלב מי אני רוצה להיות, אבל גם מי אני לא. מה מתאים לי ומה נראה מאוד יפה על אחרים, אבל הוא לא אני. וגם להיות מסוגלת לזהות מתי הלכתי אחרי קולות אחרים, ולהיות מסוגלת לתקן. לשוב לנקודה האחרונה שבה הייתי אני ולבחור מחדש. עד שהקול הפנימי יהפוך להיות חזק וצלול וברור.
בתהליך הזה התנועה מתחילה קודם כל בעצמך, ומתקדמת פנימה, עמוק יותר. ורק אחר כך החוצה, קדימה. (ואולי לצדדים), אם כך נכון לך. זה מסע שמחזק את היכולת שלך לצעוד אל החיים בלי לפחד ממה שתביא הדרך. כי יש ציר פנימי שנותן לך ביטחון ללמוד ולהתכוונן תוך כדי תנועה.
כרטיס ביקור
אני נורית.
אמא לעלמה ונדב, שני המתבגרים שלי שמזכירים לי על בסיס יומי מה הכי חשוב בחיים. נשואה לגיל, פרטנר והחבר הכי טוב שלי, שלימד אותי להסתכל על עצמי עם יותר חמלה.
יש לי תואר שני במנהל עסקים. הייתי צריכה אותו בעיקר כדי להרגיש נוח – בדרך למימוש העצמי. עבדתי הרבה שנים כעיתונאית בדסק בחדשות ב-YNET עד שהבנתי שאקטואליה היא לא הכותרת שלי. בקריירה השנייה שלי עסקתי בפיתוח ארגוני ומשאבי אנוש, עד שנגמרו לי המשאבים האנושיים.
בקריירה השלישית והמתגמלת שלי אני
– מאמנת בכירה. מסע כמעט מקרי שהתחיל בשנת 2007 ולא מפסיק לרגש אותי עד היום
– מדריכת מאמנים מוסמכת, כלומר עושה סופרוויז’ן מקצועי למאמנים שמתחילים את הדרך או עוברים דרגה
– מלווה הרבה אנשים בתהליכי שינוי קריירה – בכל תחום שאפשר לחשוב עליו
– מאמנת מנהלים בארגונים – עוזרת להם להבין מה מנהל אותם כמנהלים
– מאמנת ומנחת סדנאות למנהלים לפי מודל אניאגרם – מודל משנה חיים ויחסים
– מנחה קורסים של פסיכולוגיה חיובית מטעם מרכז “מיטיב” באוניברסיטת רייכמן
ומתחת לכל התארים, אני נורית שאוהבת לשחק שש-בש, מעריצה אסתטיקה ואוהבת פרחים, שונאת בלגאן, אבל מתקשה להתגבר עליו, אוהבת שיש לדברים משמעות, לא נוסטלגית אבל די רומנטית, ויודעת להזיז הרים – בתנאי שיש שם מנוע פנימי.
ועדיין, אחרי כל הקילומטראז’ האימוני – מתרגשת ברמת המחנק בגרון מלראות אדם שהקשיבו לו והבינו אותו. מתאמנת כל יום מחדש להקשיב לעצמי.