בלוג

אל תיתנו לזה להגדיר אתכם

ראיתי פעם אדם בחידון טלוויזיוני מתקן את המנחה שהציג אותו – אני לא עיוור, יש לי עיוורון.” היכולת שלו להבחין בין ההגדרה החיצונית לבין מה שהוא בוחר להגדיר בעצמו, הרשימה אותי. במקום להזדהות לגמרי עם מה שיכול להיתפס כחיסרון, הוא בחר לנסח מחדש את זהותו ולהציב את העיוורון כחלק ממנו, לא ככולו.

כיצורים אנושיים, יש לנו לפעמים נטייה להעצים ולהזדהות דווקא עם החלקים שבתוכנו שאנחנו מרגישים פחות נוח איתם. לעיתים אנחנו כל כך מזדהים עם תכונה מסוימת, עד שאנחנו שוכחים שהיא לא חייבת להגדיר אותנו.

אני נזכרת במנהלת צעירה וביישנית שליוויתי בתהליך אימון. במשך שנים היא ראתה את עצמה דרך עדשת הביישנות – תכונה שהגדירה אותה ואפילו הגבילה אותה. כשהתחלנו לעבוד יחד, היא הבינה שהביישנות היא רק חלק ממנה, ולא בהכרח מה שצריך לנהל את כל תחומי חייה. במהלך הזמן, היא בחרה להרחיב את ההגדרה העצמית שלה, לתת מקום גם לתכונות אחרות: מקצועיות, אמביציה, היכולת להוביל תהליכים ולהשפיע. ההחלטה הזו לא רק שינתה את הגישה שלה לתפקיד הניהולי, אלא גם את תחושת המסוגלות שלה להנהיג צוות, לתקשר באופן פתוח ולהתחבר לסביבתה.

וזה בדיוק מה שאני פה להזכיר:

הזהות שלנו מורכבת מעוד חלקים ומאפיינים, חלקם אפילו ממש הפוכים לאותו חלק שהתרגלנו להגדיר דרכו את עצמנו. הבחירה בידינו – מי להיות וכמה משקל לתת לכל אחד מהחלקים בתוכנו. הנרטיב שלנו על עצמנו הוא חי ודינמי, ועם כל החלטה ומבט מחודש, הוא בהחלט יכול להתפתח ולהשתנות.

דילוג לתוכן