אמאל'ה!
אני מרגישה את הגוף שלה מתכווץ מפחד.
היא יושבת עלי בקולנוע. זאת פעם ראשונה שלה.
בדרך היא השביעה אותי שאשאר צמודה אליה עד הסוף.
בי נשבעתי.
שם הסרט: "טרופותי".
בכל פעם שהעכבר היה בסכנה הרגשתי את הכיווץ בגופה.
ברגעי השיא של הפחד קוטעים את הסרט,
ייצור חמוד בשם גולגול מופיע במסך, מרגיע את הילדים.
הוא מדבר, אני מרגישה את הגוף שלה נרפה.
ואז חוזרים ליער. שוב כיווץ.
בינינו, מי לא מזדהה עם העכבר הקטן?
מסתובב שם ביער ונתקל בכל מה שמפחיד בדרך.
בכל פעם שהוא מצליח להתגבר על משהו נצבר עוד ביטחון.
אבל זה אף פעם לא מספיק.
באיום הבא – שוב הפחד.
כיווץ.
מה שמעניין הוא שאם נסתכל עליו רגע, על מושא הפחד שלנו,
נופתע לגלות שהוא בכלל לא מתאר לעצמו כמה הוא מפחיד.
ממש כמו בסיפור,
טרופותי לא מבין שכולם מפחדים בעצם ממנו,
ולא מהעכבר הקטן שצועד בעורמה לפניו.
איזה אבסורד, אה?
זה מזכיר לי שיחה שהייתה לי לאחרונה עם מתאמנת שלי.
עזרתי לה להתכונן לפגישה מאוד חשובה עם לקוחות חדשים.
תאמינו לי,
אם הם היו יודעים כמה היא חוששת מהפגישה איתם,
הם פשוט לא היו מאמינים.
הפער בין תסריטי האימה שהיא הריצה בראשה,
לבין הפגישה המדהימה שהתרחשה בפועל – היה אדיר.
וזה סיפור שחוזר על עצמו מדי פעם אצל כל אחד מאיתנו.
בואו נסתכל על דבר שמפחיד אותנו בימים אלה.
מה זה? פגישה חשובה, פרזנטציה, יציאה לדרך חדשה.
כמה הפחד שלנו ניזון מתסריטי האימה שרצים לנו בראש?
מה שיוצר את האיום הגדול אלה בעיקר המחשבות והדמיון שלנו.
אבל כשמעיזים לנהל דיאלוג עם הפחד ויוצאים אתו למסע,
אז אפשר לגלות עליו דברים חדשים ואולי ממש מפתיעים.
הרי אם לא נעיז לצאת לטייל ביער,
פשוט נישאר ספונים במאורה שלנו,
ובמצב כזה אנחנו עלולים לפספס את ההזדמנות לגלות
שמושא הפחד הוא בעצם ידיד שלא ידע שהוא כל כך מפחיד.
וזה יהיה אבסורד, לא?
