בלוג

זה גדול עלי!

היא נכנסה לתפקיד הניהולי הראשון שלה, והאתגר נראה כבד, גדול, מפחיד מדי. הצוות היה על סף קריסה, העומס ניכר על כל אחד ואחת מהם, והבוס החדש? ממש לא תמך. הרגשתי שהיא מתארת בדיוק את המצבים האלה שמנהלים רבים נתקלים בהם, כשיש כל כך הרבה דברים שצריך לטפל בהם, שהכול נדמה חסר פתרון.

“זה גדול עלי,” היא אמרה לי כשנפגשנו. המבט שלה אמר הכול. לאן ממשיכים מכאן? אז במקום לנסות להשתלט על כל הדרמה הזו במכה אחת, פירקנו את הבעיה לחתיכות קטנות – ממש קטנות. זה התחיל ממשהו פשוט: לקחת דקה לעצמה לפני שהיא צוללת לכל המשימות, לכתוב שלושה דברים שהיא יכולה לעשות עכשיו, אבל קטנים ממש.

נגיד להתקשר לאחד מחברי הצוות ולשאול איך הוא מסתדר עם המשימות שלו. בלי לצלול לבעיות כבדות או תחקירים מעמיקים – רק להתחיל בדברים הקטנים והקלים. ופתאום, דברים התחילו לזוז. אחת הדוגמאות שהיא שיתפה הייתה על איך בשיחה קצרה במטבחון עם אחת מעובדות הצוות היא גילתה משהו שהיא לא הייתה מצליחה לגלות בישיבת צוות רשמית. המנהלת פשוט שאלה איך היא מתמודדת עם העומס, ומה שהיא שמעה היה הרבה יותר מרק תשובה – זו הייתה הזדמנות להבין באמת מה קורה בשטח.

וככה, צעד אחרי צעד, דברים התחילו להיראות פחות מאיימים ויותר ניתנים לשליטה.

האם היא פתרה את כל האתגרים בן לילה? ממש לא. אבל היא גילתה את הסוד שבצעדים קטנים – לא את היכולת להגיע רחוק מיד, אלא את הכוח להרגיש בשליטה גם כשהכול מסביב מרגיש גדול מדי.

דילוג לתוכן