חוויה קטנה של צמיחה אישית: מושלם זה ‘פאסה’
חוויה קטנה של צמיחה אישית: מושלם זה ‘פאסה’
הגיע הזמן להודות בזה. המציאות היא לא מה שפנטזנו. עברו בקושי שלושה חודשים מאז שלולה הצטרפה אלינו למשפחה. בימים הראשונים הכל נראה כה אידילי. בעיני רוחי, ראיתי אותנו יוצאים לרוץ יחד עם הכלבה בשדות הירוקים שאין במודיעין, או נדחסים כל שבת לאוטו בדרך לים. והנה, באה המציאות ואיך לומר, נתנה לנו מכה קלה בכנף.
הירוק היום, אהמממ… נהיה אפור-סיזיפי מאוד.
זה התחיל בתגלית הכואבת שכלב חייב להיות קשור. אלוהים עדי כמה קשה לי הגזירה. קשה רק כמעט כמו קנס של 500 שקל שאקבל בפעם הבאה שיתפוס אותי הפקח. קחו ממני הכל, רק לא את החופש שלי ושל סביבתי.
ואז העניין התובעני הזה המכונה חיים. אני ממש בעד שהכלבה תרד לרחרח בשכונה שלוש פעמים ביום, רק שברוב הימים זה לא מתיישב עם העבודה, המקלחות של הילדים, החום, העייפות. נו, החומרים שעושים את החיים למרוץ.
והמצפון, אוי אלוהים. זה כאילו שיש לי עוד ילדה. רק אנדר-דוג. היא אשכרה צריכה צומי, הכלבה. גם אם אני לגמרי עסוקה. שלא לדבר על עיני הכלב החודרות שלה שנשארות תקועות לי בגרון זמן רב אחרי שהדלת נטרקה בדרך לנסיעה משפחתית בלעדיה, ומה לעשות שלא כל מקום סובלני לבעלי חיים.
מדוע אני קוראת לזה צמיחה אישית?
אז זה רחוק מלהיות מושלם. אבל זו אהבה אמיתית. אני נמסה מהמתיקות שלה. מהחיבור שלה אלינו. עלמה שלי לא מתחילה את הבוקר בלי לעבור בפינת השינה המרופדת שלולה סידרה לעצמה לגמרי לבד. מתרפקת איתה לכמה רגעים לפני שמתניעה את היום. וכשכולנו משתוללים יחד איתה בגינה והיא נושכת בכאילו, אני חושבת לעצמי שאולי בכל זאת לא יצאתי משפיותי כשהבאתי אותה..
כך שבראייה כוללת, למרות כל החריקות, זה פשוט נפלא. וככה זה עם הדברים שחשוב לנו להכניס לחיים שלנו. לא תמיד זה נוח. לרוב זה דורש השקעה תמרון או ויתור. אבל בסופו של יום זה שווה את זה. כי החיים יחלפו בכל מקרה. אז לפחות נכניס לתוכם את האנרגיה והשמחה. את הרצונות והתשוקות שלנו. נוציא אותם מן הכוח אל הפועל. נהפוך אותם למשהו חי ונובח. נחייה אותם במלוא תפארתם. והיכולת להיות שלמה עם בחירה, גם אם היא לא מושלמת, זאת בשבילי צמיחה אישית. כן, החיים לא חייבים להיות מושלמים כדי להיות נפלאים!
