מטריית ההתלהבות
מטריית ההתלהבות
בוקר שטוף שמש. עלמה צועדת-רוקדת לגן עם מטרייה פתוחה של בת הים הקטנה.
אמא, תנחשי למה אני אוהבת לרקוד עם המטרייה, היא שואלת. כי המטריה יפה בעינייך, אני מנסה. לא, אמא. רוצה רמז? ברור שאני רוצה. כי אני מית…”, נו תשלימי לבד. כי את מטריה? אני עונה בלי לחשוב. לא אמא. כי את מטבח? לא, הו ברצינות. כי את מתנפחת? מתפוצצת? מה???
לא ולא ולא. כי אני מֲת-ל-ה-ב-ת. היא צועקת ומדגישה כל הברה בנפרד.
שעה לאחר מכן מגיעה אליי מתאמנת אהובה, באנרגיות אחרות לגמרי. לא התלהבות ולא מטריה. שוב מרגישה תקועה עם ההתנעה של העסק שלה. כל הבהירות שכבר נוצרה לה בראש כוסתה לפתע בעננים קודרים. המפגש בין הציפייה לגשמי ברכה לבין המציאות גרם אצלה לתסכול. והתסכול שונא להישאר לבד, אז הוא מיד קרא לפחד.
התסכול והפחד הם ה”דארק סייד” של ההתלהבות. הופעתם של כולם יחד בתהליך האימון היא לא רק טבעית (ככל שחושקים במשהו, כך גדל הפחד להחמיץ ולהתאכזב), היא כמעט מתבקשת וחיונית. ללא הת-ל-ה-ב-ו-ת ותשוקה לא תתחיל לעולם שום תנועה משמעותית. אבל מרגע שהחלה התנועה אל היעד, נוצר גם המפגש עם המציאות. בשונה מהפנטזיה שהייתה לנו בראש לפני שעשינו את הצעד הראשון, המכשולים שמופיעים בדרך הם אמיתיים לגמרי ואין להקל בהם ראש. מצד שני – דווקא העובדה שהם באים מהעולם האמיתי הופכת אותם לניתנים לפתרון.
אבל הנה מגיע הפרדוקס שחייבים להבין – פתרון מוצלח לבעיה, לרוב לא יכול להיוולד מתוך הלך רוח של תסכול ופחד. אלו מצמיחים תחתם רק דברים חסרי תועלת במקרה הטוב, או רעילים במקרה הרע. החכמה היא לזכור ולהצליח דווקא למול המכשולים שצצים להביא את ההתלהבות. את התשוקה לדבר. על זה עבדנו בפגישה.
כן, גם כשגשמי הברכה מתעכבים, המתאמנת שלי נזכרה שעצם ההליכה עם מטרייה פתוחה של בת הים היא דבר מסעיר ומרגש כשלעצמו. הרי רק לפני חודשים ספורים זה בכלל לא היה מובן מאליו.